פעמים רבות למדנו ממומחי כלכלה באמצעי התקשורת השונים, שניסיון העלאת אחוז האינפלציה במדינות המתועשות לא צולח, למרות מדיניות מוניטרית של הורדת ריבית עד לרמה של ריבית שלילית על אג"ח ממשלתיים. במקביל, נוקטים הבנקים המרכזיים פעולות של הזרמת כסף לשווקים דרך קניית אג"ח, ואף רכישת מניות של חברות תעשייתיות ישירות בבורסה. מה זו אם כן אינפלציה? מדוע שואפת כל מדינה מתועשת להגיע לאינפלציה שנתית מבוקרת?
>ההיסטוריה מזכירה לנו את תמונות האינפלציה הגדולה בתקופת השלטון הוויימרי בגרמניה, שהביאה לאנרכיה במדינה ולעליית השלטון הנאצי. עובדה: אינפלציה תחת פיקוח (5% 6%) בשנה, הינה חיובית ומהווה מנוע צמיחה לכלכלה.
כאשר תושבי המדינה מרגישים ביטחון כלכלי, שנובע ממקורות הכנסה בטוחים, כגון: אחוז האבטלה נמוך, ושישנה יציבות פוליטית – נוטים אלה לצרוך יותר. דוגמא שכיחה – לקיחת הלוואות לשם צריכה, כגון: קניית דירה לשיפור דיור, קניית רכב חדש, תרבות בילוי ומותרות גדלה, ועוד. הפועל היוצא – אחוז החיסכון מכלל ההכנסות יורד. הביקוש הגובר וההיצע שלא בר השגה בהכרח בו ברגע, מביא לעליית מחירים (אינפלציה). כאשר המחירים עולים, והביקוש ממשיך להיות יציב ואולי אף לגדול, יטו מרבית היצרנים להגדיל את היצור ולשכור עובדים חדשים. בנוסף, מנסות חברות חדשות מחו"ל שרוצות לקטוף גם הן מהפירות של השוק הפורח (יחד עם היציבות הפוליטית), לחדור לשוק זה. החדירה היא כמובן הקמת מפעלים חדשים, פיתוח רשתות שיווק חדשות, ועוד. גורמים אלו ועוד, תורמים לעליית הביקוש לידיים עובדות, וכיוון שהשוק כבר נמצא באחוז תעסוקה גבוה, נאלצים המעסיקים להעלות את שכר העבודה בהתאמה. כמו כן, מוכנים הבנקים המסחריים לספק הלוואות גדולות יותר ובריבית נמוכה יותר, היות ובשוק עם אחוז תעסוקה גבוהה, סיכון הבנק המלווה – נמוך. העלייה באשראי הבנקאי, בתוספת המשכורות הגבוהות והביטחון הכלכלי, גורמות לעליה נוספת בצמיחה, וחוזר חלילה.. בסקטור הציבורי הממשלות נהנות מעליה בהכנסות ממיסים דרך הצריכה הגוברת, וירידה בהוצאות דרך תשלומים סוציאליים מועטים יותר (דמי אבטלה). אלה מובילים לעודף תקציבי, שבאידיאל גורם להורדת מיסים, ובמקביל – יישום פרויקטים ממשלתיים גדולים, כגון: בניית כבישים, נמלים, ועוד. הנ"ל משפיעים ביחס ישר על הביקוש בכוח אדם ועל הצמיחה הכלכלית. לסיכום, אינפלציה מבוקרת תורמת לצמיחה ולרווחת התושבים במדינה. צב דיפלציוני. במצב בו האינפלציה יוצאת משליטה, והמחירים מטפסים לרמה שאין באפשרות הצרכנים לבצע רכישות נוספות, זאת כמובן עקב אי התאמה בגידול ההכנסות, הביקוש ירד וייצור תהליך הפוך. הירידה בביקוש תביא לירידה ברווחיות של היצרנים/ספקים. המשכורות ירדו ובמקביל מפעלים וספקים אחרים, כגון: חנויות ומסעדות יוקרה יסגרו. התהליך בסופו כאמור, יביא לגל פיטורים.
ברמה המדינית, ההכנסות ממיסים יקטנו, פרויקטים יעצרו, הוצאות הממשלה לסובסידיות שונות יגדלו, והבנקים המסחריים יקטינו את האשראי ויגדילו את הדרישה לביטחונות. חברות זרות יצמצמו את פעילותן העסקית במדינה ואף ימשכו את כספיהן המושקעים בחזרה לחו"ל. במצב של חוסר ביטחון כלכלי שכזה – הצריכה מתדרדרת, האבטלה מטפסת והיציבות הפוליטית במדינה מתערערת. אחד הפתרונות שבידי הממשלות במצב שכזה, הינו לייצר אינפלציה קרי, להגדיל את הביקוש דרך מדיניות מוניטרית מבוקרת.
איך עושים זאת?
הופכים את הכסף ל"זול" ונגיש דרך הורדת הריבית, ודרך מדיניות פיסקלית מאוזנת. דהיינו, מבצעים פעולות לייצור ביקוש בשוק בעזרת פרויקטים ממשלתיים. אלה יוצרים ביקוש לעובדים והכנסות למפעלים (עיינו ערך בפעולות המפלגה הנאצית דאז, שפצחה בבניית האוטוסטרדות המפורסמות בגרמניה).
סטגנציה מהי?
המצב השלילי ביותר בו כלכלה של מדינה יכולה להמצא, הינו מצב הנקרא בטרמינולוגיה הכלכלית – סטגנציה. זהו מצב שלמרות עליית המחירים – הביקוש לא עולה. הכסף ה"זול" שנוצר לאחר הורדת הריבית מוצא דרכו לידיהם של לווים הנתפסים בעיני הבנקים כ"בטוחים יותר". לווים אלו משתמשים בהלוואות החדשות לפירעון חובות קודמים, לרכישה חוזרת של מניות החברה, לרכישות ומיזוגים עם חברות קיימות, ולא להשקעה בתשתיות ופרויקטים חדשים. כידוע, פרויקטים חדשים ייצרו מקומות עבודה וצמיחה כלכלית עתידית. המציאות המתחרשת הפוכה – הכספים לא מנוצלים לטובת הצמחת המשק, ולמדינה נותרו כלים מוניטריים מעטים לטובת הנעת הכלכלה הנעצרת, שהרי הריבית כבר ממילא ריבית שלילית. התוצאה של המצב המתואר הינה, שהתל"ג מתנקז לידי אחוז קטן מהאוכלוסייה, בעוד שמרבית האוכלוסייה סובלת מאבטלה גוברת ומעליית מחירים. המצב שתיארנו הוא הכיוון שאליו הולכות מדינות העולם (סין, יוון ועוד), המצב כה מסוכן עד שעלול להוביל לאנרכיה (עיין ערך יוון) והנורא מכל – עליית שלטון דיקטטורי.
